מדוע נהרגים כל כך הרבה פועלי בנין? זה סוד. מאמר דעה של ניר ינושבסקי ב-TheMarker

2018 מסתמנת כשנה קטלנית במיוחד בענף הבנייה. התקשורת דיווחה לציבור על התוצאות המצערות של תאונות העבודה בענף, אבל תחקירי האירועים והמסקנות עלומים.

לגבי כל תאונת רכב עם נפגעים חוקר תאונות כותב דו"ח תאונה. דו"חות אלה מצטברים לכדי מאגר מידע שמספק סטטיסטיקות על הסיבות והגורמים לתאונה: גיל המעורבים ומצבם הפיזי, מצב כלי הרכב, מצב התשתיות. הנתונים מאפשרים לימוד מעמיק והסקת מסקנות.

במבט על ניתן לראות את דפוסי הפעולה החוזרים ואת הקשרים הקיימים בין האירועים. כך למשל אנו למדים שבקרב נהגים מתחת לגיל 18, עבירות של אי ציות לרמזור ונהיגה במהירות מופרזת נפוצות יותר. כל אדם סביר מבין שאם אלה הנתונים, כדאי לשים דגש רב על ציות לרמזורים והימנעות מנהיגה במהירות מופרזת אצל צעירים.

ובבניין? אין נתונים. התאונות מטופלות כאירוע פלילי, תחת חיסיון החקירה המשטרתית והדיון המשפטי. מסקנות האירוע לרוב לא נחשפות לעולם לציבור. אז איך מקבלים החלטות כשאין נתונים? איך לומדים מבלי להיחשף למסקנות? איך מנתבים את הענף למקום בטוח יותר ללא ראיית התמונה הכללית? ובכן, אי אפשר.

למצב מוזר זה, שבו תחקיר האירוע ומסקנותיו אינם חשופים לציבור, שתי תוצאות חמורות: ראשית, אנשי המקצוע, הקבלנים, המנהלים והעובדים באתרים – לא יכולים ללמוד מניסיון העבר ולהציל אחרים; ושנית, למקבלי ההחלטות אין מידע מקצועי מצטבר שעל בסיסו ניתן לקבל החלטות מושכלות.

התוצאות העגומות ברורות: מעבר למצב הבטיחותי הירוד, ענף הבנייה סובל מאינפלציה של יוזמות לטיפול בבעיית הבטיחות. לעתים רחוקות היוזמות נשענות על ביסוס עובדתי, שכן אין כזה, ולעתים אף סותרות את העובדות ונמצאות הרחק במחוזות הפופוליזם.

הפער בין הרצון העז של קובעי המדיניות ונבחרי הציבור לפתור את הבעיה, לבין העדר המידע עליה, הביא לאחרונה לניסיון להעביר חוקים ותקנות שאינם מבוססים, ככל הידוע לי, על נתונים אמפיריים. חוקים ותקנות אלה עשויים להשית עלויות ולהערים קשיים אחרים על המשק, לא תמיד עם תועלת בטיחותית מהותית בצדם.

דוגמה: הכנסת מבקשת לחייב קבלנים בהחלפת הפיגומים המצויים היום בשימוש, פיגומי הזקיפים, בפיגומים אירופיים. הפיגומים אכן נחשבים איכותיים יותר ועלותם בהתאם גבוהה בהרבה. אבל האם הנפילות מהפיגומים הן אכן תוצאה של איכות הפיגום? אין בידינו מידע כמה אירועים אכן התרחשו כתוצאה מכשל בייצור הפיגום ואיכותו.

עוד דרישה היא הגבלת גיל המנוף ל-10 שנים. אלא שקיימים ממצאים מחקריים שמראים כי הסיכוי לתקלה במנוף קשור לרמת התחזוקה שלו, לאו דווקא לגילו.

דוגמה נוספת היא האיסור שהוציא משרד העבודה על העסקת עובדים מתחת לגיל 18 בבניין. מעבר מהיר על רשימת הנפגעים בשנתיים האחרונות מראה כי עובדים אלה כלל אינם בסיכון הגבוה ביותר להיפגע. איסור זה פוגע באלפי משפחות, רובן מבני המעמד הנמוך, ששולחות את בניהן לעבודה בבניין על מנת לסייע בפרנסה.

בעיית הנפגעים בענף הבנייה צריכה להיות בראש מעייניהם של קובעי המדיניות, אבל לא ניתן לקבל החלטות ללא ביסוס מקצועי ועובדתי. מדובר בחיי אדם, וקבלת החלטות שאינה מבוססת על נתוני אמת עלולה לפגוע, יותר מלסייע למצב. על המדינה ליצור מסד נתונים, המבוסס על גוף מקצועי שחוקר ביסודיות את הגורמים לתאונות. כך ייחשפו לא רק הנסיבות שהובילו התאונות, אלא גם סיבותיהן האמיתיות. הדבר יסייע בגיבוש תוכנית לאומית איכותית ואפקטיבית למיגור התאונות בענף הבנייה.

הרשם לניוזלטר שלנו

רוצה להשאר מעודכן? הרשם עכשיו לניוזלטר שלנו