העובדים הסינים לא יפתרו את בעיית הדיור

שר האוצר, משה כחלון, הציג באחרונה את תוכניתו להגדלת מספר עובדי הבנייה הסינים בישראל כאחד הפתרונות המתבקשים לטיפול ביוקר הדיור. על פניו מדובר בפתרון חיובי, שכן על פי הערכות, הגדלת מספר העובדים בענף הבנייה תייצר האצה בבנייה רוויה, תגדיל את היצע הדירות ובכך תביא להוזלת מחירי הדיור. ואולם בפועל מדובר בפתרון זמני וחלקי למצוקה בכוח האדם המקומי והמקצועי בענף הבניין, והוא אף עלול להחריפה בעתיד.

בענף הבנייה, הסתמכות בלעדית על יבוא עובדים זרים בפתרון להגדלת היצע העובדים אינה מספיקה כדי לפתור את המחסור החמור והמתמשך בידיים עובדות. מדובר בתופעה שהחריפה והלכה במשך השנים עד לכדי "הכחדה" של ענף עובדי הבניין היהודים-ישראלים, וכרסום מתמשך במספר עובדי הבניין הערבים-ישראלים. הטלטלות, הן בכמותו הן במקורו של כוח האדם הזר בישראל, נובעות מכיפופי ידיים פוליטיים, אילוצים דיפלומטיים ומסחריים בינלאומיים, מצב ביטחוני וכלכלי מקומי, ואינטרסים של גורמים מסחריים. טלטלות אלה יוצרות חוסר יציבות בענף, מחסור מאולץ, ייקור של כוח האדם ושל הבנייה עצמה, ופגיעה בהכשרה מקומית. כל אלה מתווספים לשיקולים האתיים המעורבים בהעסקת כוח אדם זר.
אדגיש, כי הטענה שלפיה עלות העסקת עובדים זרים בבנייה נמוכה יותר מעלות העסקת עובדים מקומיים שגויה. בהנחה שהתפוקה של העובדים היא זהה, הן עובד זר מקצועי והן עובד שכיר ישראלי מרוויחים כ-50 שקל ברוטו לשעת עבודה, כאשר עלות העסקתם היא 70 שקל. בשני המקרים השכר גם עולה עם הוותק ועם העלייה ברמת המקצועיות. כמו כן, פועל מקצועי מקבל בדרך כלל רכב, מכשיר סלולרי והפרשות סוציאליות לפי הסכם קיבוצי.
ההסתמכות על יבוא עובדים זרים למקצועות הכפיים בכלל ולענף הבניין בפרט מייצרת כמה בעיות. ראשית, המחסור בפועלים ישראלים מוביל לעלויות בנייה גבוהות המגולמות במחירי הדיור, שכן הקבלנים נאלצים להעסיק עובדים זרים דרך תאגידי כוח אדם ובמקביל לשלם מסי העסקת עובד זר, המייקרים את עלות אחזקת העובד בעשרות אחוזים. בנוסף, העובדים המקצועיים המעטים בענף מנצלים את הפער בין הביקוש לעובדים לבין ההיצע הקיים, ועל כן הקבלנים מתמודדים עם תופעה של בריחת עובדים ומעבר של עובדים מקצועיים לכל המרבה במחיר.
שנית, מדובר בפתרון המאופיין בחוסר יציבות, היות שהוא כפוף לדרישות המדינות המייצאות את העובדים, שלעתים סותרות את הצורך של השוק הישראלי. למשל, מדינות עלולות לדרוש מישראל לאסור העסקת העובדים הזרים בפרויקטים הממוקמים מעבר לקו הירוק, כפי שקרה בעבר. בנוסף, סביר להניח שאירועים פוליטיים ישפיעו על ההסכמה של המדינות על יצוא עובדים לישראל.
יתרה מכך, מערכת הביטחון בישראל דורשת בפרויקטים מסוימים עובדים בעלי סיווג ביטחוני גבוה. בהיעדר עובדים כאלה, המדינה מגשרת על המחסור באמצעות מציאת פתרונות הנדסיים מורכבים ויקרים, זאת בעוד שביכולתה לנתב את אותה השקעה לפיתוח כוח אדם מתאים – ובכך לחסוך למשלם המסים את העלות המיותרת.
המסקנה היא שאין מנוס מגיבוש תוכנית לאומית להכשרת כוח אדם צעיר למלאכות הבנייה והגדלת ביצע העובדים בענף הבניין בדרכים נוספות למעט יבוא עובדים זרים. בראש ובראשונה יש להתיר חסמים ביורוקרטיים ודרישות מקדימות בפני צעירים המעוניינים לעבור הכשרה מקצועית במקצועות הכפיים.
כמו כן, ניתן ליזום תוכנית המנתבת את אלפי הצעירים המקבלים פטור משירות צבאי או לאומי למקצועות שבהם המחסור בכוח אדם הוא בולט, כמו בנייה. בדרך זו ניתן להכשיר ישראלים למקצוע שממנו יוכלו להתפרנס בכבוד, להפחית את מספר הפועלים הזרים ולתמוך בעבודה מקומית, וכן לזרז את קצב הבנייה, תוך הוזלת מחירי הדירות בישראל.

הרשם לניוזלטר שלנו

רוצה להשאר מעודכן? הרשם עכשיו לניוזלטר שלנו